<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות ל"ב</h1>
<h2>דף כד:</h2>
מצא חבית של יין בעיר שרובה גוים היין אסור בהנאה, בא ישראל ונתן סימניה היין מותר בשתיה כך פשוט. ובח"ב [ני"ז] מיין נסך כתבתי דינו ושם כתבתי כל דיני מציאה בענין יין.
גדי הנמצא שחוט בדרך בין שני עיירות כשר משום שחיטה דרוב מצויי' אצל שחיטה מומחין הן, ומיירי ברוב ישראל או ברוב גויים ורוב ציידי ישראל ששוחטין מיד כשצדין כי רוב טבחי ישראל אינו מועיל בכאן כי הטבחים אינם שוחטין אלא למכור במקולין. והראב"ד פירש דהא דעופות מיירי ברוב ישראל ולא בענין אחר. ובודאי בית השחיטה סימן, ואין זה בכלל בשר שנתעלם מן העין, כמו שכתבתי בדין ירך כי הנקור סימן ואין צריך חותם אחר.
אבדו לו גדייו או תרנגוליו והלך ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר כך פשוט בחולין ובמציעא. ובתוספו' גורסי' שאבדו או שנגנבו שאפילו הוא חשוד לגנוב לא חשיד למיכל איסורא. ועוד פשוט מצאו בבית כ"ע מודו דשרי דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ואם מצאו באשפה כ"ע לא פליגי דאסור פירוש כי לכך השליכו שם, ומחלקת רבי יהודה ורבי חנינא הוא באשפה שבבית, פירו' ואם מצא' בשוק בלא אשפה דינו כדין אשפה שבבית כדמוכח [ב"מ כ"ד ע"ב] מההיא דר' חנינא אשכח גדי וכו', וכל זה מיירי ברוב ישראל ואם רוב גוים צריך רוב טבחי ישראל, ואבדו לו גדייו גם כן מיירי ברוב גברי ישראל וכן מוכח במציעא. יש פוסקים כרבי חנינא, ויש פוסקים כר' יהוד', וראשון נראה עקר וכן הסכימו גדולי האחרונים.
